Baba Kama
Daf 15a
משנה: שְׁנֵי קַדָּרִין שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין זֶה אַחַר זֶה וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל וְנִתְקַל הַשֵּׁנִי בָּרִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן חַייָב בְּנִזְקֵי הַשֵּׁנִי. זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ וְזֶה בָּא בְקוֹרָתוֹ נִשְׁבְּרָה כַדּוֹ שֶׁל זֶה בְקוֹרָתוֹ שֶׁל זֶה פָּטוּר שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ וְלָזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ.
Traduction
Deux potiers marchent l’un derrière l’autre; le premier trébuche et tombe, et le second se heurte contre le premier; le premier doit payer alors les dommages du second. Un individu dans la rue portant une cruche, et il rencontre quelqu’un qui porte une poutre, la cruche se brise en se heurtant contre la poutre; celui qui portait la poutre n’est pas obligé de payer le dommage par la cruche, car il a le droit de marcher dans la rue comme l’autre.
Pnei Moshe non traduit
מתני' הראשון חייב בנזקי שני. בנזקי גופו אבל אם הוזקו כליו פטור דכל תקלה תולדת בור הוא ולא מצינו לבור שחייבו בו את הכלים ובנזקי גופו דחייב דוקא שהיה לו שהות לעמו' ולא עמד כדאמרינן בגמ' אבל לא היה לו שהות לעמוד או שאינו יכול לעמוד פטור דהא קיי''ל נתקל לאו פושע הוא אלא אנוס ואין חילוק בכאן בין מקום מדרון לשלא במקום מדרון:
זה בא בחביתו וזה בא בקורתו. ופגעו זה בזה:
מְתִיבִין הָא מַתְנִיתָא. זִימְנִין דְּמוֹתְבִין לָהּ וּמְסַייְעִין לְרִבִּי יוֹחָנָן. זִימְנִין דְּמוֹתְבִין לָהּ וּמְסַייְעִין לְרֵישׁ לָקִישׁ. 15a יֵשׁ אוֹכֵל אֲכִילָה אַחַת וְחַייָב עָלֶיהָ אַרְבַּע חַטָּאוֹת וְאָשָׁם אֶחָד. טָמֵא שֶׁאָכַל חֵלֶב וְהוּא נוֹתָר מִן הַמּוּקְדָּשִׁין בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. אִם הָֽיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת. אָֽמְרוּ לוֹ. אֵינוֹ הַשֵּׁם. אֵימַת דִּמְתִיבִין וּמְסַייְעִין לְרִבִּי יוֹחָנָן. הוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת אֵין כָּאן הֲנָחָה. וְלָמָּה אָֽמְרוּ. אֵינוֹ הַשֵּׁם. אֵימַת דִּמְתִיבִין וּמְסַייְעִין לְרֵישׁ לָקִישׁ. הוֹצִיאוֹ [בַּשַּׁבָּת וְהִנִּיחוֹ. וְלָמָּה אָֽמְרוּ אֵינוֹ הַשֵּׁם. אֵימַר תִּיפְתָּר בְּשֶׁאָֽכְלָהּ. וַאֲכִילָה הֲנָחָה הִיא. לֹא מִסְתַּבְּרָה דְלֹא הוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת חַייָב. הֲרֵי שֶׁהוֹצִיאוֹ] בַיּוֹם הַכִּיפּוּרים יְהֵא פָטוּר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. אַתְייָא דְּרִבִּי מֵאִיר כְּרִבִּי עֲקִיבָה. דְּתַנֵּי. מְנַיִין לְיוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת וְשָׁגַג וְעָשָׂה מְלָאכָה מְנַיִין שֶׁחַייָב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר. שַׁבָּת הִיא. יוֹם הַכִּיפּוּרִים הוּא. דִּבְרֵי רִבִּי עֲקִיבָה. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר. אֵין חַייָב אֶלָּא אַחַת.
Traduction
Une Mishna, fut-il observé, peut parfois être opposée à l’avis de R. Yohanan, et parfois être invoquée en sa faveur, de même que l’on peut tantôt la citer comme opposée à l’avis de R. Simon b. Lakish et tantôt comme favorable à son avis. Parfois, est-il dit (89)Selon le commentaire Pné-Mosché, on se réfère à la discussion entre R. Yohanan et R. Simon b. 50. au sujet d'un sacrifice idolâtre, V. (Ketubot 9, 1) fin., pour une seule consommation, on est passible de 4 sacrifices de péché et d’un sacrifice d’expiation, savoir lorsqu’un homme impur mange de la graisse interdite (du juif), qui est un reliquat attardé de saintetés, au jour du grand pardon; R. Meir ajoute: si c’était un jour de Shabat (90)J. (Shabat 1, 1). et qu’il l’emporte dans la bouche d’un domaine à un autre, il est aussi coupable pour ce fait. Ce dernier point, lui répliqua-t-on, ne fait pas partie du sujet traité ici, du manger (les 2 sortes d’obligations ne sont pas de même nature). Or, de cette Mishna que l’on peut opposer à l’avis précité de R. Yohanan (dans l’opinion adverse), on peut aussi tirer un appui en faveur de l’avis de R. Yohanan, puisque l’on y admet l’hypothèse d’un ''transport le jour du Shabat'' (et les autres sages n’ont pas admis comme R. Meir, que la culpabilité pour infraction shabatique, soit comptée là); et s’il était admis que, pour l’infraction shabatique, le repos n’est pas nécessaires (la mise en marche suffisant pour qu’il y ait délit), pourquoi cette Mishna dit-elle en terminant: ''ceci ne fait pas partie du sujet traité''? Donc, l’avis de R. Oshia quant à la marche n’est pas admis (celui de R. Yohanan l’emporte). A quel propos peut-on invoquer une Mishna, où l’on trouve une objection contre l’adversaire de R. Simon b. Lakish et un appui en faveur de ce dernier? En ce que l’on peut dire: si le même homme (le coupable précité) a transporté l’interdit le jour de Kippour, il est dispensé de toute pénalité même s’il le fait sciemment (91)C'est d'accord avec l'assertion de R. Meir au sujet du Shabat.. —Non, dit R. Yossé b. Aboun, on ne peut pas en tirer une déduction de ce genre (servant à confirmer l’avis de R. Simon b. Lakish), l’opinion de R. Meir se réfère au Shabat seul, conformément à l’opinion de R. aqiba, car il a été dit (92)Cf. B., Hulin 101b.: on sait que lorsque le jour du Kippour tombe un samedi, toute infraction involontaire au repos légal entraîne deux culpabilités afférentes à chaque solennité, parce qu’il est écrit (Lv 23, 3): c’est un Shabat, et (ib. 32) c’est le jour du pardon (chacune des deux est spécifiée à part), dit R. aqiba; mais selon R. Ismaël, on est qu’une fois coupable.
Pnei Moshe non traduit
מתיבין הא מתניתא. ממתני' דלקמן משיבין ומביאין סייעתא וזימנין דמסייעין לר' יוחנן מהאי מתני' וזימנין מתיבין ומסייעין לר''ל:
זימנין. מילתיה דר' יוחנן ודר''ל בעלמא איתמר ולאו בחדא פלוגתא היא אלא כדבעינן למימר לקמן ואגב דאיירי בדין מהלך כמניח דמייתי לה בפ''ק דשבת אהאי מתני' מייתי לה נמי הכא. דגרסינן פ''ק דשבת בהאי תלמודא הכי. ר' יוסי בשם ר' יוחנן המוציא אינו חייב עד שיניח ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן עד שיטול ועד שיניח ר' זעירא בעי עד שיטול על מנת להניח נטל לאכול ונמלך להניח לא הוי חייב. וכלומר דר' זעירא בעי אם נפרש דמאי עד שיטול ויניח דקאמר עד שיטול מתחלה ע''מ להוציא ולהניח ולאפוקי אם נטל מתחילה לאכול ונמלך עליו להוציא ולהניח דלא הוי חייב ופליג ר' יוחנן אדר' הושעיא לעיל שם בתרתי דס''ל מהלך לאו כעומד ומניח דמי ואינו חייב עד שיניח ממש וכן ס''ל דצריך שיהא במחשבתו משעה ראשונה להוציא ולהניח ולא בנמלך אח''כ. ותו גרסי' התם לקמן תמן תנינן ר' מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו אמרו לי אינו השם שזה חייב משום מהלך וזה חייב משום מניח. ע''כ. והשתא מתבאר ומתפרש סוגיא דקמן הכי. דתנינן בפ''ג דכריתות יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות. חד משום דאכל קודש בטומאה וחד משום חלב וחד משום נותר וחד משום יוה''כ ואשם מעילה דאכל קדש:
אם היתה שבת והוציאו בשבת. חייב חטאת משום שבת:
אמרו לו אינו השם. וכדמפרש לה האי תלמודא במה שהבאתי לעיל דלא דמי חיוב שבת לחיובא דהני שזה חייב משום מהלך כלומר שחיובן דכל הני דחשיב במהלך ואוכל נמי חייב וזה חיובא דשבת עד שיניח וכל זמן שלא הניח או שעמד ואכלו לא מיתחייב משום הוצאה:
אימת דמתיבין ומסייעין לר' יוחנן. השתא מפרש הש''ס דממה מתיבין מהכא למאן דפליג אר' יוחנן התם ומסייעין לר' יוחנן משום דקתני הוציאו בשבת ולא הודו לו חכמים לר''מ למיחשבי' ג''כ חיובא דשבת:
אין כאן הנחה. כלומר ואי אמרת דאין כאן הנחה דלא צריך להנחה אלא דאמרי' מהלך כמניח לענין שבת וכר' אושעי' א''כ קשיא ולמה אמרו חכמים לר''מ אינו השם מן השם ומן השם הוא דחיובא דכולהו במהלך הוא אלא ש''מ כר' יוחנן ותיובתא לר' הושעי':
אימת דמתיבין ומסייעין לר''ל. מילתיה דר''ל לאו אהאי פלוגתא דלעיל היא דלא שייכא הכא וכן לא מצינו דפליג ר''ל על ר' יוחנן בהא דלעיל לא בשבת ולא בשום מסכת אלא בעלמא איתמר ואפלוגתא דמילתא אחריתי היא. דגרסינן בהאי תלמודא בפרק אלו נערות השוחט אותו ואת בנו לשם ע''ז ר' יוחנן אמר התרו בו משום אותו ואת בנו לוקה משום ע''ז נסקל רבי שמעון בן לקיש אמר אפילו התרו משום אותו ואת בנו אינו לוקה מאחר שאילו התרו בו משום ע''ז היה נסקל. וטעמיה דקסבר חייבי מיתות ומלקיות ואפי' שוגגין הן פטורין ממלקות כדמפרש התם. והשתא ה''ק דמאיזה דין מהאי מתני' מותבינן לבר פלוגתיה דר''ל ומסייעין ליה לר''ל וקאמר מהכא:
הוציאו וכו'. דקס''ד מדקאמר ר''מ אם היתה שבת והוציאו בשבת דוקא משום שבת קתני ואין כאן חיוב משום יוה''כ וטעמיה דלא משכחת לה הכא חיובא דיוה''כ דמכיון דחיובא דשבת מחויב מיתה הואי וחיוב דיוה''כ כרת ומלקו' דאין חיוב מיתה בבית דין ביום הכפורים והילכך פטור הוא כאן משום יוה''כ ממלקות ואף על גב דבשוגג איירי הכא מכל מקום שמעינן מדנקט משום שבת דוקא קמ''ל בזה דלא משכחת לה צד חיוב משום יוה''כ ואפילו הזיד ביוה''כ וידע בו כיון שיש כאן חיוב מיתה דשבת אף על פי ששגג בשבת פטור ממלקות דמזיד דיוה''כ דחייבי מיתה שוגגים פטורים ממלקות. והיינו דקאמר הוציאו ביום הכפורים יהא פטור כלומר לעולם יהא פטור ואפילו הזיד ביום הכפורים ושגג בשבת דהכי שמעינן מלישניה דרבי מאיר במתניתין והיינו סייעתא לר''ל. והיינו נמי דקאמר הש''ס הא מתניתא זמנין וכו' וזמנין לומר דמחדא מתני' שמעינן כר' יוחנן בדינא חדא וכר''ל בדינא אחרינא:
אמר ר' יוסי בר' בון. לא היא דלא תידוק מינה סייעת' לר''ל ולא תפרש לדברי ר''מ כדקאמרת אלא ה''ק דאם היתה שבת דקאמר אף משום שבת וחייב נמי משום שגגת מלאכה דיוה''כ ואתייא דר''מ כר''ע:
ת''ל שבת היא. דמשמע שאם בא חיוב מאיסור אחר עמה שיתחייב משום שבת בפני עצמה וכן לגבי יוה''כ דכתיב הוא הוא בפני עצמו. הדין פירושא דהאי סוגיא:
Baba Kama
Daf 15b
משנה: הָיָה בַּעַל קוֹרָה רִאשׁוֹן וּבַעַל הֶחָבִית אַחֲרוֹן נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית בַּקּוֹרָה פָּטוּר. וְאִם עָמַד בַּעַל הַקּוֹרָה חַייָב. וְאִם אָמַר לוֹ לְבַעַל הֶחָבִית עֲמוֹד פָּטוּר. הָיָה בַּעַל הֶחָבִית רִאשׁוֹן וּבַעַל הַקּוֹרָה אַחֲרוֹן. נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית בַּקּוֹרָה חַייָב. וְאִם עָמַד בַּעַל הֶחָבִית פָּטוּר. וְאִם אָמַר לוֹ לְבַעַל הַקּוֹרָה עֲמוֹד חַייָב. וְכֵן זֶה בָּא בְנֵירוֹ וְזֶה בָּא בְפִשְׁתָּנוֹ.
Traduction
Si l’homme à la poutre marche le premier et l’autre va derrière lui, et que la cruche se brise, l’homme à la poutre est acquitté. S’il s’est arrêté, il est condamné à payer le dommage; mais si après s’être arrêté il avertit l’homme à la cruche de s’arrêter également, il est acquitté. Si l’homme à la cruche marche le premier et l’homme à la poutre le suit, puis la cruche se brise en se heurtant contre la poutre, le dommage doit être payé; si l’homme à la cruche s’est arrêté, l’autre est acquitté; mais si après s’être arrêté, l’homme à la cruche demande à l’autre, de s’arrêter aussi, l’autre doit payer le dommage. Il en est de même si l’un porte une lumière et l’autre de la filasse (qui s’enflamme au contact de la lumière).
Pnei Moshe non traduit
מתני' היה בעל קורה ראשון וכו' פטור. בעל הקורה שזה מהלך כדרכו וזה מיהר ללכת:
הלכה: שְׁנֵי קַדָּרִין שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין כול'. רִבִּי יוֹחָנָן בְּעָא. מַהוּ שֶׁיִּתֵּן לָרִאשׁוֹן שָׁהוּת כְּדֵי עֲמִידָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. פְּשִׁיטָא לְרִבִּי יוֹחָנָן לִיתֵּן לָרִאשׁוֹן שָׁהוּת כְּדֵי עֲמִידָה. וְלֹא מִסְתַּבְּרָה דְלֹא מִן הַשֵּׁינִי וְהֵלֶךְ מַהוּ לִיתֵּן לַשֵּׂינִי שָׁהוּת כְּדֵי עֲמִידָה. 15b נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. הַקַּדָּרִים הַמְהַלְּכִין זֶה אַחַר זֶה. נִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל וּבָא חֲבֵירוֹ וְנָפַל וּבָא חֲבֵירוֹ וְנִתְקַל בּוֹ וְנָפַל. הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם לַשֵּׁינִי וְהַשֵּׁינִי לַשְּׁלִישִׁי. וְאִם מַחֲמַת הָרִאשׁוֹן נָֽפְלוּ כוּלָּן הוּא מְשַׁלֵּם עַל יְדֵי כוּלָּן. וְחַייָבִין עַל נִיזְקֵי אָדָם וּפְטוּרִין עַל נִיזְקֵי כֵלִים. וְאִם הֵזִיקוּ זֶה אֶת זֶה כּוּלָּן פְּטוּרִין. חַמָּרִים שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין זֶה אַחַר זֶה. וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל וּבָא חֲבֵירוֹ וְנִתְקַל בּוֹ וְנָפַל וּבָא חֲבֵירוֹ וְנִתְקַל בּוֹ וְנָפַל. הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם לַשֵּׁינִי וְהַשֵּׁינִי לַשְּׁלִישִׁי. וְאִם מַחֲמַת הָרִאשׁוֹן נָֽפְלוּ כוּלָּן הוּא מְשַׁלֵּם עַל יְדֵי כוּלָּן. חֲמוֹרִים שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין זֶה אַחַר זֶה. נִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל וּבָא חֲבֵירוֹ וְנִתְקַל בּוֹ וְנָפַל אֲפִילוּ מֵאָה כּוּלָּן חַייָבִין. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. כּוּלָּן פְּטוּרִין. אָמַר רִבִּי לָא. מָאן דָּמַר. חַייָבִין. בְּשֶׁהִרבִּיצוּם בַּעֲלֵיהֶן. נָֽפְלוּ אֵין אוֹנְסִין לַבְּהֵמָה. חֲמוֹרִים שֶׁהָיוּ רַגְלֵי אֶחָד מֵהֶן רָעוֹת אֵין רַשַּׁאִין לַעֲבוֹר עָלָיו. מַהוּ רַשַּׁאִין לַעֲבוֹר עָלָיו. דָּֽרְסִין עֲלוֹי וְעָֽבְרִין. הָיָה אֶחָד רֵיקָן וְאֶחָד טָעוּן מַעֲבִירִין אֶת הָרֵיקָן מִפְּנֵי הַטָּעוּן. אֶחָד פָּרוּק וְאֶחָד טָעוּן מַעֲבִירִין אֶת הַפָּרוּק מִפְּנֵי הַטָּעוּן. הָיוּ שְׁנֵיהֶן טְעוּנִין שְׁנֵיהֶן פְּרוּקִין יַעֲשׂוּ פְשָׁרָה בֵּינֵיהֶן. שְׁתֵּי עֲגָלוֹת שְׁתֵּי סְפִינוֹת אַחַת טְעוּנָה וְאַחַת רֵיקָנִית מַעֲבִירִין פְּרוּקָה מִפְּנֵי הַטְּעוּנָה. שְׁתֵּיהֶן פְּרוּקוֹת אוֹ טְעוּנוֹת יַעֲשׂוּ פְשָׁרָה בֵּינֵיהֶן. הַנִּכְנַס לַמֶּרְחָץ נוֹתֵן כָּבוֹד לַיּוֹצֵא. וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא נוֹתֵן כָבוֹד לַנִּכְנַס.
Traduction
R. Yohanan demanda: faut-il admettre que si le premier n’a pas eu le temps de s’arrêter (avant que le second le heurte), il n’est pas coupable? La question ne doit pas être ainsi posée, dit R. Yossé; il est évident que l’on attribue au premier la faculté de s’arrêter (sans quoi, il y a dispense évidente). Mais la question semble posée au cas où le heurt part du second (lorsque celui-ci, s’étant heurté au premier, tombe et par sa chute entraîne celle d’un tiers); est-ce qu’alors le second doit avoir eu le temps de se relever pour être responsable s’il ne l’a pas fait? On peut résoudre cette question à l’aide de ce qu’il est dit (93)Tossefta, ch. 2.: Si des potiers se suivent; l’un glisse et tombe, puis l’autre arrive, se heurte contre lui et tombe aussi, enfin le 3e heurte celui-ci et tombe à son tour; le 1er devra payer au 2e le montant du dommage, et le 2e au 3e. Si tous sont tombés par la faute du premier (94)Si p. ex. celui-ci était étendu de son long, de sorte que l'un s'est heurté à la tête du 1er, et l'autre aux pieds., celui-ci sera tenu de payer pour tous les dommages dont il est la cause (il aurait dû se relever pour les éviter). Toutefois, la responsabilité s’attachera seulement aux dommages des hommes, non des ustensiles. S’ils se sont tous avertis (95)L'édition de Venise a: ont frappé (ou blessé). réciproquement, ils sont tous dispensés des paiements (même lorsqu’il y avait possibilité de se relever). Des ânes se suivent; l’un glisse et tombe, puis l’autre arrive, se heurte contre lui et tombe aussi, enfin le 3e heurte celui-ci et tombe à son tour; le maître du 1er devra payer à celui du 2e le dommage survenu, et le 2e au 3e. Si tous sont tombés par la faute du premier, le propriétaire de celui-ci sera tenu de payer pour tous les autres. Dans cette succession d’ânes, fussent-ils cent, tous sont tenus de se payer mutuellement. Selon une autre version, ils sont tous dispensés. R. Ila justifie ainsi cette divergence d’avis: le premier avis, qui exige le paiement, suppose le cas où, après la chute des ânes, les propriétaires les ont laissés se reposer (au lieu de les faire lever); ils sont donc responsables; mais si, par suite de la chute des uns, les autres se sont heurtés, il y a dispense réciproque; car pour les animaux on n’admet pas l’exception de l’accident (qui, pour l’homme, laisse la responsabilité intacte). Si parmi des ânes qui se suivent, les pieds des uns sont défectueux (et les propriétaires les accompagnent), il n’est pas permis de passer sur l’animal à la marche défectueuse (on le mettra de côté). C’est permis si l’animal est tombé. Et comment est-ce permis? On passera, dut-on marcher dessus. Si un âne marche à vide et l’autre est chargé, le premier passera avant l’autre (allant plus vite). Si un animal porte un cavalier, et l’autre non, l’animal monté passera le premier. Si les deux animaux sont chargés, ou montés, les maîtres devront établir un accord. De même, si 2 chars se croisent sur une route étroite, ou deux bateaux sur un cours d’eau trop étroit pour que tous deux passent de front, dont l’un est chargé et l’autre non, on fera passer d’abord celui qui est vide (à l’allure plus rapide); mais si tous deux sont montés ou chargés, les maîtres devront s’entendre. A l’entrée du bain (ou l’on ne peut passer à deux), on rend honneur (on laisse le pas) à celui qui sort (fatigué du bain); à la porte des cabinets, on laisse passer d’abord celui qui arrive (pressé).
Pnei Moshe non traduit
גמ' מהו שיתן לראשון שהות כדי עמידה. אם נותנין לו שהות שיוכל לעמוד ולא מיחייב אלא אם היה לו שהות לעמוד ולא עמד:
אמר ר' יוסי פשיטא לר' יוחנן. לאו הכי מיבעיא ליה לר' יוחנן כדנקט סתמא דהש''ס דבהא פשיטא ליה דנותנין להראשון שהות כדי עמידה דאם לא היה לו שהות לעמוד ודאי פטור הוא דמאי הוה ליה למיעבד דנתקל הוא ואנוס בנפילה:
ולא מסתברא. הבעיא דאיצטריך ליה לר' יוחנן למיבעי:
דלא מן השני והלך אלא מן השני והילך. אם השני שנתקל בראשון נפל וחזר ונתקל בו השלישי בהא הוא דמיבעי' לן מהו ליתן לשני שהות כדי עמידה מי אמרינן מכיון דהשני ראה שהראשון נפל ומוטל לפניו היה לו להמתין או לסלק עצמו משם לצד אחר ולאו אנוס הוא בנפילתו ואפילו אין לו שהות כדי עמידה חייב הוא בנזקי שלישי או דילמא אמרינן דמכיון מחמת שנתקל נפל גם הוא אנוס הוא וביש לו שהות כדי עמידה דוקא הוא דמחייב:
נישמעינה מן הדא. ברייתא דתני בתוספתא פ''ב. ואם מחמת הראשון נפלו כולן. כגון שהיה מוטל על רוחב הדרך ונתקל זה בראשו וזה ברגלו הוא חייב לשלם בנזקי כולן שהיה לי לעמוד:
ואם הזהירו זה את זה. ארישא קאי שכל אחד הזהיר לחבירו:
כולן פטורין. ואפי' כשהיה להן לעמוד וקתני מיהת הראשון משלם לשני והשני לשלישי אלמא דשניהן שוין לדינא דכל היכא דהראשון משלם והיינו דוקא כשהיה לו שהות כדי עמידה דהאי פשיטא לן כדלעיל בכה''ג נמי הוא דמשלם השני דאל''כ לא הוה ליה לבללינהו בחד בבא:
אפי' מאה כולן חייבין. זה לזה:
אית תניי תני. תניא אידך כולן פטורין בחמורים:
מאן דאמר חייבין בשהרביצום בעליהן. ולא פליגי דמ''ד חייבין כשהרביצום כלומר אחר שנתקלו ונפלו היו בעליהם שם ולא העמידום והניחן מרובצים:
נפלו. אבל אם מחמת שנפלו נתקלו זה בזה פטורין. שאין אונסין לבהמה לא שייך דין אונסין בהן ובאדם הוא דאמרינן מועד לעולם אפילו באונס מלבד בנתקל לפי שאנוס גמור הוא והילכך אם היה לו לעמוד ולא עמד חייב אע''פ שתחלתו אנוס גמור היה אבל בבהמה לא שייך הכי ואם לא היו הבעלים שם פטורין:
חמורים. שהיו מהלכין זה אחר זה ורגלי א' מהן רעות ובעליהן מהלכין עמהן אין רשאין לעבור עליו אלא יסלקו להצד:
נפל רשאין לעבור עליו. כן הוא בתוספתא שם וחסר הוא בספרי הדפוס:
מהו רשאין לעבור עליו. באיזה אופן הוא דרשאין:
דרסין עלוי ועברין. אפי' בדריסה עליו ממש רשאין הן לעבור ולהלך לדרכן:
ריקן. מן המשאוי וא' טעון משאוי והדרך הוא צר ודחוק מעבירין את הריקן מפני הטעון:
אחד פרוק. מן הרוכב ואחד טעון רוכב על גביו:
שתי עגלות. וכן הדין בעגלות או ספינות הפוגעות זו בזו ואינם יכולין לעבור בבת אחת:
הנכנס למרחץ. ופוגע באדם היוצא ואין יכולין לעבור בבת אחת:
נותן כבוד ליוצא. והוא ימתין מפני שהיוצא עיף הוא מן המרחץ:
נותן כבוד לנכנס. שאין רשאי לשהות עצמו:
זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ וְזֶה בָּא בְקוֹרָתוֹ. רִבִּי זֵירָא בָּעֵי. שִׁנּוּ וְהִזִּיקוּ מַהוּ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. חֲמִשָּׁה שֶׁיָּֽשְׁבוּ עַל סַפְסָל אֶחָד וּבָא אַחֵר וְיָשַׁב בּוֹ וְנִשְׁבַּר. הוּא מְשַׁלֵּם עַל יְדֵי כוּלָּן. וְאִם מִחְמַת כּוּלָּן נִשְׁבַּר כּוּלָּן חַייָבִין.
Traduction
Un individu marche dans la rue portant une cruche, dit la Mishna, et il rencontre quelqu’un qui porte une poutre''. R. Zeira demanda: quelle est la règle si, par suite d’un excès de charge, ils se sont frappés (et ont brisé la cruche)? On peut résoudre ce point par ceci (97)Tossefta, ibid.: Si, après que 5 individus ont occupé une chaise, un autre vient s’y asseoir et la brise (par son poids), il doit seul la payer; mais si la rupture a eu lieu par suite de l’emploi successif de la chaise, tous doivent contribuer au paiement (donc, au cas où un seul a fait excès, il doit seul payer le dommage).
Pnei Moshe non traduit
שנו והזיקו מהו. ששינו במשאן שהיה קורתו של זה כבידה הרבה וארוכה יותר מן הרגיל ומחמת זה לא היה יכול לעבור ושיבר את החבית מי אמרינן הואיל ושינה במשאו חייב או דילמא אעפ''כ יש לכל אחד רשות להלך בר''ה:
נשמעינה מן הדא. ברייתא בתוספתא שם:
וישב בו ונשבר. מחמתו שהיה אדם בריא וכבד ביותר הוא חייב ע''י כולן:
ואם מחמת כולן נשבר. שכולן גרמו לההיזק:
כולן חייבין. ומשלם כל א' חלקו ושמעינן מהאי ברייתא שאם האחד הוא ששינה המשנה חייב וכן לענין הבעיא דר' זעירא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source